ברית המועצות תמיד ראתה במזרח התיכון כזירת לחימה ומאבק מול ארצות הברית והמערב. ולכן ראתה כאינטרס חשוב לגביה למצוא בנות ברית שיהוו עבור במזרח התיכון תחנת עיגון ומידע חשוב למעמדה הבינלאומי, ועל מנת להגן על האינטרסים הגיאואסטרטגיים שלה. לצד ניצול משאבים כמו נפט ואחר ממדינות מזרח התיכון (Borshchevskaya, 2016).
לאור זאת מאז שנות החמישים חפשה ברית המועצות הזדמנויות לרקום מערכת יחסים עם מדינות מזרח התיכון על מנת לשרת את האינטרסים האסטרטגיים שלה ועשתה זאת באמצעות התערבות בשני הסכסוכים המרכזיים באותן שנים- הסכסוך הפנים-ערבי בין מדינות ערביות פרו-מערביות למדינות השמרניות והסכסוך הישראלי-ערבי. תמיכת ברית-המועצות בג’מאל עבד אל-נאצר שאחז בעמדות אנטי-מערביות (או כי שהם כינו זאת אנטי-אימפריאליסטיות) הייתה הדוגמה הטובה ביותר לאופי המעורבות הסובייטית שהובילה למיצובה של ברית-המועצות באזור כמגינת מדינות ערב (ערן, 1991).
כמובן על מנת שתוכל לבנות לעצמה תחנת עיגון במזח התיכון ברית המועצות חזקה את מערכת היחסים שלה עם מדינות ערב בעיקר מצרים עד סוף כהונתו של גמאל עבד אלנאצר, ועם עיראק וסוריה. מערכות יחסים אלו הם מין מערכת יחסים של פטרון ללקוח שלו על מנת לשמור על האינטרס של המעצמה במזרח התיכון כחלק ממדיניות החוץ שלה (אדמסקי, 2006).
בעבודה זו מאוד עניין אותו לבחון את מערכת היחסים בין ברית המועצות לסוריה בתקופת המלחמה הקרה, לכן שאלת המחקר הינה כדלקמן:
כיצד מתאפיין הסיוע הביטחוני ומערכת היחסים בין ברית המועצות לסוריה בתקופת המלחמה הקרה?
העבודה מורכבת מארבעה פרקים מרכזיים, הפרק הראשון נוכחות ברית המועצות במזרח התיכון; הפרק השני הינו תחילת מערכת היחסים הצבאת בין ברית המועצות לסוריה.; הפרק השלישי הינו מעורבות סובייטית עם סוריה במלחמות שלה עם ישראל אם זה מלחמת שש הימים, כיפור, מבצע שלום הגליל.; הפרק הרביעי מדיניות התמיכה של הסובייטים בסוריה.; הפרק החמישי והאחרון הינו סיכום ומענה על שאלת המחקר.